בעבר העולם היה מספק לנו פיתויים שקשה לעמוד בפניהם מבלי להתמכר. מוזיקה סוחפת חושים, ספרות רבת רבדים שהאדם נשבה בקסמיה, אמונות צבעוניות עם ניחוחות משכרים, ובעיקר פילוסופיית חיים עמוקה, משכנעת, מוסרית, בעלת טיעונים שאין נכונים מהם. אבל בזמנינו, אחרי שחווינו די והותר מפחי נפש מהתיאוריות הפילוסופיות שאינן עומדות במבחן המציאות, רבים נמשכים לשטחיות דווקא, להנאות מזדמנות וקצרות מועד. כי אחרי מה עוד בעולם אפשר ללכת שבי? להתמסר לאופנה חדשה? להתפעל מדעות פוליטיות מתחלפות? הכול נעשה ריקני בצילה של התפתחות טכנולוגית שהשטיחה כל יצירה, לצד מרוץ החימוש ששאב כל טיפת מוסר מעל לפני השטח. העולם עוסק בדברים שאין בהם ערך, והדבר הממכר ביותר הוא סמים ואנטי-דפרסנטים. ואכן אנחנו רואים המוני אנשים נופלים, מתמכרים ונעלמים, כי חוץ להנאה רגעית הכול דל וחסר משמעות.
עבורנו היהודים יש בונוס נוסף בתהליך. כל הסחות הדעת שהסיטו אותנו מהדרך וגרמו לנו לשכוח מאין באנו ולאן אנחנו הולכים איבדו מכוחן. אנחנו יכולים לשוב בשקט אל מקורות האומה, ללמוד על ייעודנו ועתידנו שנקבעו מבראשית, ולהתרכז בראש פנוי ובלב שלם בפילוסופיה העתיקה של היהדות, קבלה. כך נוכל לחזור לימים שבהם אבות אבותינו התקבצו בבבל סביב אברהם אבינו, ורצו בכל ליבם לבנות חברה אנושית לתפארת. הם הסכימו וקיבלו עליהם תפקיד חשוב, להתחבר באהבה על פני השנאה ההדדית המתגברת. אלא שבכך לא הסתיים תפקידם. תפקידם היה ועודנו להיות "אור לגויים", להפיץ את פילוסופיית החיבור הרוחני לכל באי עולם, להביא את האנושות כולה לאיחוד, עד לחיבור השלם עם הכוח העליון.
הדורות התחלפו, והיום אנחנו גלגולה של אותה קבוצה שעברה ניסיונות קשים ופיתויים גדולים, והעולם עדיין תלוי בנו. לא לחינם הוא התרוקן מתוכן והתמלא במלחמות, ולנו כבר אין שום תירוץ אלא לקחת ביד אחת את הקבלה שלנו כפי שמלמד אותה לייטמן, ביד שנייה את האומה המפורדת שלנו, ולהשקיע את כל כוחות הנפש שלנו בחיבור יפה בינינו.