מסורת שעורי הבוקר עוברת דורות על גבי דורות מכל המקובלים.
השיעור מתחיל בשתיים ארבעים וחמש, הכנה. כל פעם קבוצה אחרת פותחת, אולי שש מאות קבוצות מכל קצות תבל, "הכלי העולמי". על כך עוד ידובר ויוסבר.
מורה הדרך, דוקטור הרב לייטמן,
תלמידו של הרב"ש, הרב ברוך אשלג, בנו של "בעל הסולם", אשר באר ופרש ובנה סולם, תרגם את ספר הזוהר בכדי שכל דיכפין יוכל להנות מזיו סגולותו המיוחדת המפרשת בדרך מאלפת את פנימיותה של תורתנו הקדושה.
חרדה, ואם אדייק, יראה גדולה,
פקדה אותי כשהבנתי את תפקידי החשוב, האחריות האדירה להעביר נכון את הדרך, לא לסטות מהמסלול, להיות מובנת, להסביר את הציפוי הראשוני, שתובן הכוונה של "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", להעביר את קדושת המילה, את הפחד הנורא שלא אצליח להעביר את משמעותה של יראת שמיים, פחד שאינו מעונש וגם אינו אישי. (אפילו איוב "הצדיק" לא עמד בדרישות ורק התפלל ובקש עבור בניו שלא יחטאו).
עלי להעביר את עוצמתה של הדרך על מנת להגדיל את המורה היקר שמוביל אותנו אל בורא עולם, "בואו וראו", או, כמו שמצטט אותו באומרו, "אתם עשיתם אותי".
את חברות העשירה שלי, עשרת הדוברות, גדולות הדור, שנבחרו בקפידה עלי ידי "אין עוד מלבדו" שעומד מאחוריהן ושם דברתו בפיהן, מקשיב, עוד לפני שמבקשות אותו שיעזור בתפילותיהן שבאות מעומק ליבן הרוטט.
שיעור הקבלה היומי שלי
איש חכם הצחיק אותי אתמול בלילה
אני מקשיבה לו כבר שנים, בהתענינות מירבית ובסבלנות אין סופית, דבר שאינו מאפיין את אופיי כלל .
לפעמים אני קצת נרדמת, מנמנמת, ובדימדומים מתחלפות הדמויות (אך הדברים נשמעים ונשמרים במדויק). החברים הם אלה המדברים ואני בחלומי מתרגשת ואומרת "ידעתי, ידעתי שאילו הם החברים שלי, ברור שיש בהם חוכמה ואהבה".
איש חכם אחד הצחיק אותי הלילה. הפעם הייתי ערה לחלוטין מקשיבה להסבריו העמוקים.
פתאום אמר במבטאו הזר, "נו, זה כמו שצ'רלי צ'פלין היה מבקש מילד שישבור חלון על מנת שתהיה לו עבודה לתקן את החלון וכך יוכל להתפרנס".
מיד קפץ לי הנמשל ואמרתי "גם לי יש כאן עבודה אפילו שמתעצלת, שוכבת במיטה" ישנו שיר באנגלית שתורגם לעברית (משהו כמו "אינטרנציונלי, גלובלי, חוק טבע הומוריסטי שמתחבא כאן").
"יש חור בדלי" שר יוסי בנאי ליונה עטרי, "הביטי נא יונה צריך לתקנו".
הרבה רעיונות והרבה ניסיונות והחור עדיין נשאר, והסדק רק הולך וגדל ומתרחב. כשאני שרה את השיר לנכדתי בת השלוש וחצי ושואלת אותה "נו, מה את חושבת איך אפשר לתקן את הדליפה?" מיד עונה לי "על ידי חברות ואהבה".
רציתי לחבק אותה אבל המרחק שהיה שני מטר הפך כבר לשלושה.
איש חכם הצחיק אותי אתמול בלילה.
הבורא בזה שהוא מכה הוא מרפא.
עם המשפט הזה קמתי הבוקר. לא מספיק שיש לי המון משימות לא נעימות לבצע הבוקר, אני צריכה בנוסף לאמץ אל ליבי את המשפט הנ"ל ולהגיד "וואוו איזה כייף".
אמת, עד עכשיו הסתפקתי בתשובה שהשם הקדוש ברוך הוא עונה לאיוב המתלונן ואומר לו "איפה היית ביוסדי ארץ?". עכשיו אני אומרת"ממש מצחיק". "מה אתה מתנשא מעלי וחושב שבגלל שלא הייתי שם אין לי זכות דיבור?"
זה שאתה יותר חכם, יותר ערמומי, יותר מתוחכם, זה אמור לנחם אותי, לחזק אותי? לגרום לי לשמוח? לאהוב?
אז ככה, אם הייתי שם, הייתי אומרת לך "מויחל טויביס", כלומר, בלי טובות, אל תיברא אותי, בינינו, אני לא היחידה שמחזיקה בדעה זאת. כבר חז"ל שנו ואמרו כשדנו בסוגיה ושאלו "מה טוב יותר היה שנברא האדם או שלא היה נברא כלל???" קונצנזוס, "טוב היה שלא היה נברא". אבל אם כבר נברא אז שומה עלי לטרוח ולהתיגע על מנת להצדיק את בריאתו, נו, אנסה להפוך את הקערה על פיה, "גם כן משפט".
תוך כדי כתיבה אני מתחילה כאילו לחייך בזווית הפה ואומרת, "טוב שאפשר להגיד לך הכל כי אתה הרי אוהב את הדיאלוגים באלה, מחכה להם, כי בלי זה הרי היית מת משעמום ולכן המצאת את המשחק הזה".
מרגע לרגע יותר ויותר נעים לי לשוחח אתך כי אני הרי יודעת שאתה שם לי את התלונות כדי שאלמד להקשיב ולשמוע את התשובות דרך החברות שמספרות לי בקול שמח איך היו שומעות מאמא שלהן חדשות לבקרים את המשפט מכה כדי לרפא, כן, בעצם כמו אבא טוב, מצוות הורים מלומדה.
השמים מתחילים להתבהר והדרך נהיית סלולה ובטוחה,
מלאה הרגש ואהבה,
"היי בובה", דוחקות הן, אומרות, "שכחת, שעל כל פשעים צריך לכסות באהבה".